מה עושים עם בדידות רגשית, גם כשיש אנשים מסביב?

מבפנים

בבית, עדיין בחולצה השחורה, אני מתיישבת ליד שולחן המטבח, מדליקה נר ומורידה את העגילים. ופתאום מרגישה ריקנות. כל הערב שאלתי שאלות, הקשבתי לסיפורים וצחקתי במקומות הנכונים. אבל אף אחד לא גילה שכבר כמה שבועות קשה לי. לא סיפרתי. לא מצאתי רגע. או שלא העזתי ליצור אותו.

כששואלים אותי ״מה שלומך?״ אני עונה ״בסדר״. זה נוח: אף אחד לא דואג, והשיחה ממשיכה. לפעמים אני כותבת לחברה הודעה ארוכה ואז מוחקת. יש לה שני ילדים ועבודה. אני לא רוצה להיות עוד משימה ביום שלה.

בעלי נכנס למטבח ושואל אם נהניתי מהארוחה. אני מהנהנת. הוא מנשק אותי ברקה והולך לישון. אני רוצה לבקש: ״תישאר איתי קצת״. אבל משום מה נראה לי שאת הבקשה הפשוטה הזאת צריך קודם להרוויח.

בטלפון מהבהבת הודעה חדשה מהצ׳אט הקבוצתי. אני מכבה את המסך. לראשונה אני מבינה: לא חסרים לי אנשים. חסרה לי האפשרות להיות איתם אמיתית.