למה רגשות אשם מלווים אותי כל הזמן?

מבפנים

המוזיקה נשארת מאחוריי. אני עומדת לבד ליד המעקה וחושבת על בת הדודה של אמא, שלא הזמנתי. על אמא, שכמעט לא דיברתי איתה. על האורח שחיכה הרבה זמן למונית. המסיבה עוד לא נגמרה, ואני כבר מכינה רשימת התנצלויות.

אני מתנצלת באופן אוטומטי. בפני קולגה, על שביקשתי עזרה. בפני בעלי, על שאני רוצה ללכת לישון מוקדם. בפני חברה, על הודעה שעניתי עליה רק בבוקר. לפעמים ה״סליחה״ יוצאת לי לפני שאני מבינה מה קרה.

כשמישהו לא מרוצה, אני מיד מחפשת את הטעות שלי. לא משנה אם בכלל הייתי חלק מהמצב. כאילו יש הסכם בלתי נראה: רק כשטוב לכל מי שסביבי, מותר לי לנשום לרווחה.

אחותי מוצאת אותי ליד המעקה ושואלת אם אני מאושרת. ״ברור״, אני עונה. ופתאום אני מבינה שכל הערב בדקתי איך מרגישים כולם, ואת עצמי לא שאלתי אפילו פעם אחת.