מה עושים עם עייפות נפשית מהכול?

מבפנים

אני כבר לובשת אותה. יושבת ליד השולחן בחדר חשוך למחצה, בין נרות דולקים. נשארו ארבעים דקות עד היציאה. צריך רק לקום, לנעול נעליים ולהזמין מונית. כל פעולה נראית כמו גרם מדרגות ארוך, ואין לי כוח אפילו להתחיל לטפס עליו.

פעם אהבתי ערבים כאלה. עכשיו גם תוכניות נעימות נשמעות כמו התחייבות. אני עונה למיילים, קונה מצרכים, מברכת מכרים ועומדת בהבטחות. מבחוץ הכול עובד. רק אני כאילו נוכחת בחיים שלי באיחור.

בסופי שבוע אני ישנה יותר, אבל מתעוררת בלי כוח. בחופשה אני כבר דואגת מהחזרה. הפסקתי לספר כמה אני עייפה: בתשובה אני שומעת עצות לישון יותר, לעשות ספורט, ללכת יותר. אולי זה עוזר למישהו. אבל לי קשה יותר ויותר להאמין שהכול ייפתר בהליכה אחת.

אני מתביישת להודות בזה. לאחרים יש בעיות אמיתיות, ואני סתם עייפה. רק שה״סתם״ הזה נמשך כבר חודשים.

חברה שלי מתקשרת ושואלת: ״את כבר יוצאת?״ אני מסתכלת על הנרות ואומרת לראשונה את האמת: ״לא. אני לא מסוגלת. אני צריכה להבין מה קורה לי״. בצד השני שקט. ואז היא עונה: ״בסדר. בואי נחשוב על זה יחד״.